זהו. נכנעתי רשמית. זה התחיל מכך שחברה שלי סיננה מבין שפתיה בהתרגשות:"איזה יופי! מחר אני הולכת להתנסות בטיסה על כדור פורח. את באה?" הסתכלתי עליה כאילו גיליתי פוחלץ מימים עברו. כדור פורח? מה פשר הדבר? זה לא שייך רק לסרטים התמימים בהם הכול כביכול טוב יותר? -"מה אכפת לך לנסות?" הפצירה בי. עד שלאחר יד ציינתי ש:"טוב, נו, ננסה"..
וכך מצאתי את עצמי עולה על מתקן לא מזוהה אך בהחלט מוכר בתור "כדור פורח". בהתחלה עוד הכול היה בסדר, עד שהתחלנו להמריא. מה זאת אומרת להמריא? לעלות למעלה. שכן הכדור פורח פועל באמצעות גז. כעיקרון, אם לדייק – הוא פועל לפי טכניקת ריקון הגז וזריקת פסולת מהכדור. כמה שהכדור קל יותר, יש לו יכולת תמרון גבוהה יותר (לפי כוח המשיכה).
עשרים דקות אנו שייטנו לנו בכדור פורח, בעוד שחברתי לא הפסיקה להתפעל ולנפנף לשלום בהתלהבות לאנשים בלתי נראים. כשהמצלמה הייתה בידה, המצלמה לא חדלה להבזיק. "תראי איזה יופי! מהמם! משגע! נהדר! איזה כיף לנו!" ירתה ללא סוף. ואני? עדיין הייתי בסרט שאני בכדור פורח. או יותר נכון, במציאות. עד שבסופו של דבר נרדמו לי הרגליים. אכן, כיף אדיר.
לבסוף, כשביצענו "נחיתה רכה" והגענו לקרקע, הכריז המדריך בגאווה ש:"עוד מעט ארוחת צהריים". מצוין, זה מה שהייתי צריכה. לפחות אם הרגליים נרדמו, אז שהבטן תעיר אותם. אחרי ארוחה (באמת טובה, חייבת לציין) כזאת – הרגשתי שוב כאילו אני באוויר. אחרי הכול, לא כל יום יוצא להיות באטרקציה של כדור פורח...
